בהמשך לפרסומים על אדם שנפטר בגלל סיבוך בהרדמה, בזמן
ניתוח קיצור קיבה, חשוב להבהיר את הנושא:
ראשית, לעצם השאלה - לאחר ביצוע הנשמת יתר (פראוקסיגנציה) שזה נשימה ממסכת חמצן עם 100% חמצן למשך מספר דקות ניתן לשמור על ריווי חמצן תקין למשך עד כ6 דקות.
אולם, זה בתנאים אידאליים ובאנשים צעירים ובריאים. באנשים שמנים מאד הסטורציה תתחיל לרדת מהר מאד תוך דקה שתיים.
ההשפעה של חומר ההרדמה הקלסי (הפרופופול) פגה לאחר כ8 דקות אולם נשימה עצמונית יכולה לחזור לפני כן.
לכן, הנוהל המקובל הוא לתת חומר
הרדמה , לוודא שניתן להנשים במסכה ורק אז לתת משתק שרירים ולהתחיל באינטובציה (החדרת הטובוס לקנה הנשימה). כך, אם יש בעיה באינטובציה מנשימים עד שפגה השפעת משתק השרירים.
המצב ממנו סבל המטופל הוא אחד המצבים המפחידים בהרדמה והוא מצב של non ventilate non intubate. מצב בו לא ניתן להנשים במסכה ולא ניתן לבצע אינטובציה. הסטורציה יורדת והנשימה העצמונית טרם חזרה.
חשוב להדגיש ולהבהיר שזה מצב נדיר מאד מאד.
כאשר ידוע שקיים חשש לאינטובציה בעייתית אנחנו מבצעים אינטובציה עם סיב אופטי כאשר האדם ער (!) ושומר על נשימה עצמונית. זו פרוצדורה לא סימפטית שמתבצעת בטשטוש אבל עדיין כוללת החדרת צנור בעובי של כס\"מ לתוך קנה הנשימה בעירנות (נסו לדחוף אצבע לגרון עמוק ככל האפשר- לא נעים, נכון? הטובוס נכנס עמוק יותר! ולכן לא ששים לבצע את הפרוצדורה הזו.
ובאמת רוב מוחלט של האנשים לקיצורי קיבה עוברים את הפרוצדורה ללא בעיות מיוחדות.
כאן צריך לבדוק האם המרדים עבד לפי הנהלים שתוארו או שהוא קיצר וחיפף. אם הוא עבד לפי כללי הזהירות, אז עם כל הצער שבדבר, זהו סיבוך קשה ועצוב אך ידוע. הסיבוכים שמתוארים בספרי הרפואה קורים מדי פעם בכל מקום , בכל ארץ ובכל בית חולים.
